ראש הממשלה בנימין נתניהו בוועידה הבינלאומית למדיניות של JNS:
״הסיבה שאין לאיראן נשק גרעיני היא שהממשלות תחת הנהגתי כראש ממשלה הובילו לאורך השנים פעולות רציפות, שלא אדון בהן כאן היום.
הפעולות האלה עיכבו אותם בערך בעשר שנים מהנקודה שהם חשבו שהם יהיו בה. לפני עשור, הם חשבו שיהיה להם ארסנל גרעיני. אין להם.
עיכבנו אותם, אבל לא עצרנו אותם. הם התקדמו מאוד בנושא העשרת האורניום. הם מנסים להתקדם בתחום הנשק.
והשאלה כעת היא מה לעשות?
למרבה השמחה, יש לנו נשיא בוושינגטון שמחויב, כפי שהוא אומר, וכפי שאמר לי פעמים רבות, כולל רק לאחרונה: ׳אנחנו לא יכולים לאפשר שלאיראן יהיה נשק גרעיני׳.
אני מאמין בכך לחלוטין. והשקעתי חלק ניכר מחיי כדי למנוע זאת. אבל יש כמה דרכים לעשות זאת:
דרך אחת היא להשיג הסכם שימנע מהם לעשות זאת על-ידי פירוק התשתית הגרעינית שלהם.
חייבים לפרק את התשתית הגרעינית שלהם. זה לא אומר שהם לא יעשירו אורניום – אלא שלא תהיה להם את היכולת להעשיר אורניום, כלומר, הורסים או מוציאים להם את הצנטריפוגות. מוציאים את החומר הגרעיני שכבר מועשר. ויש עוד כמה דברים אחרים שחייבים לעשות, אבל זו המהות.
עסקה מוצלחת היא עסקה שתיקח מאיראן את היכולת להעשיר אורניום עבור נשק גרעיני״.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס ״לכל איש יש שם״ בכנסת:
״ב-1933, חמי ז"ל שמואל בן ארצי, אז שמואל הון, יצא מעיירת מולדתו בילגוריי, דרך ורשה, לעלות לארץ ישראל. אביו משה ליווה אותו כל הדרך, וכל הדרך ניסה לשדל אותו בכל דרך אפשרית לא לעלות לארץ ישראל.
ניסה לשדל אותו עם ערכים שהוא הביא מהבית, והוא מאוד אהב. הוא גם אמר לו: ׳אין לך מה לעשות שם. מה תעשה שם? תראה מה יש פה׳.
שמואל היה מאוד חצוי, משום שהוא מצד אחד מאוד אהב את אביו ואת אחיו ואחיותיו, בייחוד את אחותו התאומה יהודית. אבל מנגד, הוא רצה בכל מאודו להיות חלוץ בארץ ישראל וגם חלוץ של ישיבת נובהרדוק, יחידת עילית. הוא יבנה את הבסיס בבני ברק.
בסוף הוא החליט לנסוע. שמונה שנים הוא עבד בפרדס. לימים הוא נהיה מחנך, מחנך שהטביע את חותמו על דורות רבים, כולל אנשים שעברו בכנסת, וגם בתקשורת מספרים עליו. "המחנך" – כך הגדירו אותו. הוא גם היה חוקר תנ"ך. בן גוריון הזמין אותו לחוג התנ"ך הראשון שהוא ערך. נדמה לי, ששמואל היה היחיד במדינה שקיבל גם את אות האצ"ל וגם את אות ההגנה. הוא נשא את חווה ז"ל לרעיה ונולדו להם שלושה בנים ובת, רעייתי שרה, תריסר נכדים, ונינים שמתווספים.
שמואל היה גם משורר. הוא קיבל את פרס ק.צטניק של ספרות השואה. הוא נהג לשלוח את חלק מהמשכורת שהוא קיבל בפרדס למשפחה בפולין. אבל כשפרצה המלחמה הקשר נותק, והוא הבין, הבין מהר מאוד, שמשהו נורא קורה. הוא ביטא את זה בכמה שירים מטלטלים של געגועים, ובעיקר של ייאוש.
אני רוצה להקריא לכם קטע מאחד השירים שנקרא "לאירופה שיר":
"טובלות עיני בנחל יגוני, קונם עלי דמעה מזה הצער!
טובעים בדם עמי ושותק אדו-ני…
כאבן בשדה אשתוק גם אני מול סהר.
כי מאירופה תצא תורה,
ומגרמניה דבר הבשורה;
הרוג וחנוק, רצוח ושחוט! בשביל ה"יודה" חבל כדור – רק גזי רעל בקרון סגור, ובאין פנאי – קברהו חי!
אלוהים, משפט, קדושת חיי אדם.
חה-חה-חה לאדם,
יחי רצח עם.
דם, דם."
ברצח העם הזה נספתה כל משפחתו של חמי מבילגוריי וגם מטרנוגרוד שבפולין.
אקריא את שמותיהם:
האבא, סבה של רעייתי, משה הון.
אישתו, איטה הון.
אחותו התאומה של שמואל, יהודית הון, בת 24.
שמואל נפטר בגיל 97, ולאורך כל חייו, וגם ימים אחדים לפני פטירתו, כשהזכרתי את שמה של יהודית, הוא בכה. תמיד בכה.
האחים של שמואל:
מאיר דב הון, בן 18.
שמעון צבי הון, בן 16.
אריה לייב הון, בן 13.
ואחותו הקטנה, פייסלה הון, בת 10.
בני המשפחה הנוספים מבילוגוריי:
הדוד אברהם טאובר, אישתו, בתו ובנו.
הדודה רחל טאובר, שלשות בניה, אברהם, יעקב ושלמה, נשותיהם וכל ילדיהם.
דודה הנדל, בעלה וכל ילדיהם.
הדודה פלה ושני בנותיה.
מטרנוגרוד:
הסבא רבא של רעייתי, זאב-וולף הון.
דודתו של שמואל, מטל קניגשטיין, הבת של זאב-הון.
בתה הבכורה ובנה, הלל בן יחזקאל.
הדוד מנדל הון, אישתו ושני ילדיהם.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה נתניהו נפגשו אתמול עם שורדי השואה שידליקו את ששת המשואות בעצרת הפתיחה הממלכתית של יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם", ועם שורדת השואה שתישא את דבר הניצולים ושורד השואה שיאמר את תפילת "אל מלא רחמים" בטקס.
ראש הממשלה ורעייתו שמעו מהשורדים את סיפוריהם וזיכרונותיהם מתקופת השואה, ונפעמו מגבורתם מול הצוררים הנאצים. כמו כן, סיפרו השורדים על תקומתם בארץ ישראל ועל המשפחות הענפות שהקימו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
"אתם מאוד מרגשים בסיפורים האישיים שלכם, שהם גם הסיפורים הקיבוציים שלנו. אנחנו כאן נזכרים בצער עמוק וסבל עמוק, אבל גם בתקומה גדולה. אנחנו בתקומה גדולה, ששום עם לא חווה את זה. היה היסטוריון אנגלי שהתווכח פה עם מר הרצוג, שהיה מזכיר הממשלה. קראו לו טוינבי. הוא אמר "היהודים הם מאובן. ומאובן לא חוזר לחיים". כמובן, שהתשובה היא שאנחנו לא מאובן. יש בנו כוח חיים. אמרתם "רסיסי חיים" – כוח חיים גדול, שאפשר לנו להתגבר על הדברים הנוראיים ביותר בתולדות האנושות ולחזור ולבנות מחדש את ארצנו ואת מדינתנו.
הדור הזה, שהוא המשך של הדור שלכם, הנכדים והנינים – זה דבר פשוט מופלא. אני פוגש אותם בשטח, פוגש אותם בעזה, פוגש אותם בגבול הלבנון. אתה נפעם, והם מבינים. הם אולי לא יודעים מה זה "סטרומה", זה נכון. אבל הם יודעים שהם נלחמים על העתיד שלנו ועל הקיום של העם שלנו. הם יודעים את זה. הם אומרים את זה. הם מוכנים להילחם בעוצמות אדירות. ואם אנחנו שואלים מאיפה התעצומות האלה, אז אני אשאל – מאיפה היו לכם התעצומות האלה? הרוח הזאת היא כמו איזו להבה אדירה, איזה כוח עצום.
אני לא רוצה שיאהבו אותנו. אני אשמח, אבל זו לא השאיפה שלי. אני רוצה שיכבדו אותנו. עמים שונאים זה את זה, אבל עמים לא תוקפים זה את זה. אם אתה מספיק חזק – מכבדים אותך. אם אתה חלש – יכולים לאהוב אותך ולהשמיד אותך. זה מה שעשו עם היהודים. הספידו אותנו".
רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו:
"אלה סיפורי גבורה של כולכם, בעיקר כילדים, כי אתם עברתם את השואה ואת הימים האלה כילדים. זה מקשר אותי לשני דברים:
אני פסיכולוגית ילדים, זה המקצוע שלי ואני עובדת בו ביומיום, כולל בימים האלה. אני יודעת ומודעת לקשיים שיש לילדים באשר הם בכל מקום בעולם. לחשוב עליכם שפעלתם בצורה כזאת, תושייה והישרדות כילדים – אלו דברים מעוררי תדהמה, של כוחות נפש שקשה בכלל לתאר אותם בסיטואציות מאוד מאוד קשות ובלתי נתפסות.
אבא שלי הוא הניצול היחיד מכל משפחתו. כל משפחתו הושמדה בפולין, אבל הוא אפילו לא יודע איפה. אבא שלי הגיע פשוט כבחור צעיר לארץ בשנת 1933, וזאת הסיבה שהוא נשאר בחיים".
