מכובדי נשיא המדינה,
מכובדיי הרבים,
והיום בראש כולם, אחיי ואחיותיי – בני המשפחות היקרות של נפגעי הטרור.
אני מחבק כל משפחה ביגונה, כפי שאני מחבק כל אחד מן הפצועים. אני אומר לכם מעומק ליבי: כולנו תמיד יחד.
כולנו חלק מסיפור גדול אחד. הסיפור המופלא של תקומת ישראל, שלצערנו נקנית גם בכאב ובדם.
על כך נאמר במקורותינו, כפי שנאמר כאן: "בדמייך חיי".
ולכן אני אומר בשמם יקירינו – נוסיף חיים, נבנה את ארצנו, ננצח את אויבינו!
לפני למעלה משנה וחצי, ביום הטבח הנורא בישובי הדרום, נפתח פרק חדש במאבק המתמשך שלנו נגד מפלצות הטרור שרוצות להכחידנו.
באותו יום – שמחת תורה, 7 באוקטובר – פגשנו את הרוע המוחלט פנים אל פנים. לא מן המארב, לא בתקיעת סכין בגב, או בירי חולף מרכב וגם לא בהנחת פצצות במקומות ציבוריים.
זה היה מגע ישיר בין בני השטן מרצועת עזה, לבין יהודים וישראלים ישרי-דרך: תינוקות וילדים, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, באי מסיבת הנובה, משפחות וקהילות.
מסע נתעב של הרג, התעללות, אונס, שריפה וחטיפה.
דו"ח חדש מגלה שהקורבן הצעיר ביותר היה תינוקת בת 14 שעות. 14 שעות בלבד!
האם, סוג'וד אבו-ראשד, ספגה כדור בבטנה באזור רעים, כשהייתה בשלבי הריון מתקדמים.
התינוקת יולדה בניתוח חירום בבית-החולים סורוקה – אך לצערנו היא לא שרדה.
No Mercy – ללא רחמים – כך מכנה זאת אילן גרינפילד בספר חדש, שמתעד את הזוועות בעדות מצולמת שאינה ניתנת להכחשה. אני מראה את הספר הזה לכל מבקר, כי לא כולם ראו את הסרט. 20 דקות, 40 דקות. אני פותח להם עמוד, והם רואים תמונה ומיד נאלמים דום.
לעולם לא נשכח את גילויי האכזריות שזעזעו אותנו – ואת כל העולם.
ילדי אויבינו, יונקים את הקנאות הרעילה הזו עם חלב אמם: בגני הילדים, בספרי הלימוד, בשיעורי הדת, בדרשות ההסתה, בפסקי ההלכה שמטיפים להשמדתנו. אבל לא ניתן להם להשמיד אותנו. כי כוח החיים שלנו, חזק מכוח המוות וההרס שלהם.
מבקשי נפשנו לא האמינו שישראל תנהל מאבק כה ממושך ב7 חזיתות. הם אלה שסופגים שרשרת תבוסות בזו אחר זו.
מי שביקש להביא עלינו חורבן – כבר מבין מזמן איזה חורבן הוא הביא על עצמו. אנו רואים יותר ויותר הפגנות נגד שלטון החמאס ברצועת עזה.
אבל אני חייב לומר בגילוי לב: אנו לא רואים שום גינוי מפורש לרצחנות הברברית, ששברה שיאים של שפל מוסרי. ואנו גם לא רואים אף אחד שקורא לשחרור חטופים.
איננו מרפים מן המשימה הקדושה – להחזיר את כל חטופינו הביתה גם בשעות אלה. נוסיף להילחם כדי להשמיד את החמאס, ונמשיך לפעול בכל דרך להשיב את כלל החטופים והחטופות – החיים והחללים כאחד.
רשימת השמות מאחורי על הקיר, הרשימה הזאת קורעת לב.
ב-150 השנים האחרונות – מאז החלו אנשי רשע לשלוח לעברנו את ידם הזדונית – ידענו לצערנו, אלפי נפגעים בפעולות האיבה.
גם בשנה האחרונה איבדנו אנשים ונשים נפלאים, יהודים ולא יהודים. אני תמיד משתדל להכיר את סיפורם האישי, להביט בתמונותיהם, לשמוע על הערכים שהנחו אותם בחייהם. איבדנו אנשי חינוך ונשות חינוך. איבדנו חקלאים שנאחזו באדמתם באזורי העימות. איבדנו אזרחים שצעדו בשלווה ברחובה של עיר, המתינו לאוטובוס בצומת-דרכים, או חזרו הביתה משמחה משפחתית.
אפילו באיחוד האמירויות פקד אותנו מכאוב, כששליח חב"ד – הרב צבי קוגן השם יקום דמו – נפל קורבן לתאוות הרצח של חוליית מחבלים מאוזבקיסטן.
המקרים כולם שונים, אבל המניע אחד: שנאה עיוורת לבני עמנו, לתושבי ארצנו – שנאת אדם מצד חיות אדם.
הקרבה בין נופלי המערכה במדים, לבין אזרחינו בלא מדים – הקרבה הזאת מוסיפה להיות הדוקה.
כולנו ניצבים בחזית המלחמה – מול שלוחות הטרור סביבנו, ומחבלים בני-עוולה בתוכנו.
התרגשתי עמוקות מסיפורו של יהונתן דויטש ז"ל, תושב בית שאן, שנרצח בפיגוע ירי בבקעת ירדן. הוא שרת בצה"ל כלוחם 'מגלן'. ב-7 באוקטובר לחם בגבורה לטהר את נחל עוז ממחבלים. בהמשך לחם ברפיח, ואף הספיק להתארס עם חברתו אמונה.
שבוע אחד, לאחר שיהונתן השתחרר מהצבא – ידם של דורשי רעתנו השיגה אותו בצומת מחולה, בצפון הבקעה. וכפי שקורה תמיד, יד כוחותינו השיגה אותם, נפרענו מהם. בעקבות החלטה של הממשלה קבענו שמצבה צבאית תונח על קברו של יהונתן, וכל המקרים כמותו.
לא זו בלבד, רועי דויטש, אחיו הצעיר של יהונתן – סיים מסלול בצנחנים. בטקס שלא נשארה בו עין אחת יבשה, למי שהשתתף שם או חזה בזה, טקס בגבעת התחמושת, ההורים של הבנים אורי ותחיה, העניקו לרועי את הכומתה האדומה של יהונתן.
מקל השליחים – לפיד הגבורה – נמסר מיד ליד.
מאז טבח 7 באוקטובר מהדהדת בי שאלה נוקבת של ילדה בת 6 משדרות – רומי סויסה – הוריה של רומי סויסה, דולב ואודיה סויסה ז"ל, נורו למוות בידי מחבלי החמאס לנגד עיניה ועיני אחותה הקטנה במכונית בה נסעה.
רומי נשארה ברכב עם אחותה ליה בת ה-3. כשהגיע איש שב״ס אל הרכב נקוב-הכדורים, רומי שאלה באימה: "אתם של ישראל? אתם של ישראל? תיקחו אותנו". "כן, כן", אמר לובש המדים, וחילץ את רומי וליה למקום מבטחים.
"אתם של ישראל?" – שאלה של ילדה מפוחדת ובוגרת גם יחד, שנחושה להגן על אחותה הצעירה. השאלה מזמינה תשובה נחרצת: כן, אנחנו של ישראל!
אנחנו ישראלים. אנחנו לא נשברים. אנו נושכים שפתיים וקמים על רגלינו. אנו מנצחים. אנו משמרים את האור הגדול של חללינו ונופלינו, של כל אחד ואחת מהם, שלכל אחד ואחת מהם יש אישיות ייחודית. אנו עושים את זה גם על ההר הזה, הר הרצל. היכל הזכרון הלאומי שאותו אנו מקימים במקום הזה – יחד עם ארגון נפגעי פעולות האיבה – יהיה בית-הנצחה מלא הוד לחללי העורף האזרחי.
אני רוצה לבשר שלאחרונה החלטנו בממשלה להגדיל את תקציב-ההקמה, להגדיל אותו בסכום-עתק של 100 מיליון ש"ח. זה ביטוי למחויבות שלנו ושל כולנו – לזכור ולא לשכוח. להנציח את דמותם של החללים – לשאוב מהם כוח.
כנאמר בספר משלי: כי חיים הם למוצאיהם, ולכל בשרו מרפא.
יחד ננצור בליבנו את חללי פעולות האיבה. יחד נעמוד כחומה בצורה אל מול אויבינו.
יחד, בעזרת השם, נשלים את נצחוננו.
לסרטון ביוטיוב